מיכל אנגל גורפינקל: הספורט כזירה לעיצוב זהות מגדרית ומינית של שחקניות כדורסל צעירות

שם: מיכל אנגל-גורפינקל

אוניברסיטה: בן גוריון

תזה: המחלקה למגדר

דוקטורנטית במחלקה לפוליטיקה וממשל בהנחיית פרופסור איילת בן שלו

מה משך אותך לחקור את התחום של ספורט ומגדר?

מגיל צעיר אני זוכרת שאהבתי לעשות ספורט ולצפות בספורט. צפיתי בכל מה שהיה-קפיצות סקי, דיג תחרותי, סנוקר, הכל. בבית הספר היסודי מאוד אהבתי לשחק כדורגל בהפסקות, אבל כשאמא שלי רצתה לרשום אותי לחוג עם אותם ילדים ששיחקתי איתם בהפסקות, אמרו לה שאני לא יכולה להצטרף לקבוצה, כי אני בת. ואז פתחו קבוצת כדורסל בבית הספר ברמת חן. התחלתי לשחק כדורסל, ושם מצאתי בית. בהרבה מובנים, לא רק בית ספורטיבי. פתאם הייתי תלמידה טובה יותר, רגועה יותר, פחות נכנסתי לריבים עם הבנים בהפסקות. זה תיעל את האנרגיות שלי בצורה מאוד מאוד טובה.

כשגדלתי והתחלתי לשחק בתיכון בליך, הפער בין החוויה שלי כשחקנית ביסודי, וכשחקנית כדורסל ספורטאית בתיכון, יצר קונפליקט מאוד חזק, שתמיד ליווה את המחשבות שלי והעסיק אותי. התחלתי לחשוב עם עצמי-למה בכיתת הספורט, קבוצת הבנים שהיו לה הרבה פחות הישגים משלנו קיבלה יותר כבוד, ואוטובוסים של אוהדים למשחקים, ואנחנו לא? פניתי עם זה למנהל, ולמרות שבאותה נקודה הוא לא שינה את הגישה שלו, זו הייתה התנסות פוליטית חשובה עבורי. כשהגעתי לאוניברסיטה התחלתי ללמוד מגדר, והבנתי שאפשר להסתכל באופן ביקורתי על החוויה הזו ולהבין אותה לעומק. זה מה שהניע אותי לחקור ספורט ומגדר. המקום הראשוני שלי היה לנסות לחקור את הקבוצה שלי, ואת החוויות שחוויתי כשחקנית כדורסל.

כשגדלתי והתחלתי לשחק בתיכון בליך, הפער בין החוויה שלי כשחקנית ביסודי, וכשחקנית כדורסל ספורטאית בתיכון, יצר קונפליקט מאוד חזק, שתמיד ליווה את המחשבות שלי והעסיק אותי. התחלתי לחשוב עם עצמי-למה בכיתת הספורט, קבוצת הבנים שהיו לה הרבה פחות הישגים משלנו קיבלה יותר כבוד, ואוטובוסים של אוהדים למשחקים, ואנחנו לא?

תחום המחקר

באופן כללי אני חוקרת ספורט ומגדר. אבל גם את המפגש בין ספורט מגדר, חברה תרבות, ופוליטיקה. זו גם הדרך שלי להסתכל על העולם. אני מתבוננת על כל דבר שקורה דרך הפריזמה של הספורט.

שאלת המחקר

בתזה ניסיתי להבין כיצד הספורט מעצב את חווית הגוף והנשיות של שחקניות כדורסל. כיצד הן מבינות את עצמן כשחקניות כדורסל, ואת הסיטואציה שהן נמצאות בה? כיצד החברה מסתכלת עליהן? ניסיתי להבין מדוע הן נשארות בעמדה קופנליקטואלית לגבי הזהות שלהן.

שיטת המחקר

קיימתי ראיונות עומק עם חמש עשרה שחקניות כדורסל בגילאים 16-18. כל ראיון ארך בין שעה וחצי לשלוש שעות. נראה היה שהשחקניות רק חיכו שמישהו ישאל אותן את השאלות האלה. כל מה שהייתי צריכה לשאול היה “איך זה להיות שחקנית כדורסל”, והדלת כבר נפתחה. מאוד הפתיע אותי שהרבה דברים שאני חוויתי בצורה מסויימת, הן חוו באבולוציה אחרת. אם אנחנו ידענו רק להגיד, “איזה מעצבן זה, זה לא שוויוני", בחוויה שלהן היה כבר משהו הרבה יותר מורכב ומעמיק. וכך גם בשיח שלהן על מודלים לחיקוי ולגיטימציה חברתית רחבה יותר.

1. שחקניות מחלקות את העולם שלהן למה שמה שקורה בתוך המגרש ומחוץ המגרש.

דוגמא:"שירן אומרת על עצמה שיש את שירן שבתוך המגרש ומחוץ למגרש. על המגרש היא מנהיגה, קפטנית, מובילה. אם היא לא נמצאת זה מורגש. בקבוצה היא מעודדת את כולן, יש לה קול עם נוכחות. אבל בבית הספר המורה חושבת שהיא אגרסיבית, וגם דאגה להגיד את זה בקול רם מול כל הכיתה. שירן מבינה שהאיכות והיתרון שלה בכדורסל, נתפסים על ידי המורה ששייכת ל"חיים האמיתיים" (ככה הן קוראות למה שמחוץ למגרש) כחיסרון. מבחינת המורה היא אגרסיבית. לא מובילה, לא מנהיגה, לא נוכחת. שירן מבינה שהבעיה היא אצל המורה (שמייצגת את העולם שמחוץ לכדורסל), ולא באיכות שהיא עצמה מביאה.

2.דימוי המסכה שהשחקניות עוטות על עצמן מחוץ למגרש, ומסירות בתוך המגרש.

השחקניות סיפרו שיותר נח להן בתוך המגרש, עם הטרנינג ובגדי הספורט. לא רק בזמן המגרש אלא גם מסביב, בדרך לאימון ובחזרה ממנו. הן התייחסו גם לצורת ההליכה שלהן במרחב " הליכת הכדורסלנית"-הליכה בטוחה, זקופה, מוחזקת, שלוקחת מקום במרחב.

מחוץ למגרש, הן חשת שהן צריכות להתאים את עצמן מגדרית בלבוש ובהתנהגות, לביטויי מגדר הגמוניים. למרות שהן מנהלות עם זה משא ומתן ופותרות את הפערים, הן עדיין מפרידות בין מי שהן בשני המרחבים.

השחקניות סיפרו שיותר נח להן בתוך המגרש, עם הטרנינג ובגדי הספורט. לא רק בזמן המגרש אלא גם מסביב, בדרך לאימון ובחזרה ממנו. הן התייחסו גם לצורת ההליכה שלהן במרחב " הליכת הכדורסלנית"-הליכה בטוחה, זקופה, מוחזקת, שלוקחת מקום במרחב.

3.מושג הטומבוי- שחקניות יוצרות לעצמן קטגוריה שמשלבת בין העולמות:

כל השחקניות שרואיינו תיארו סוג כלשהו של ילדות טומבוי. אני לא מתרגשת מהמונח הזה. כי בעיני זה מרחיב את ההגדרות הדיכוטומיות של גבר ואישה. מושג שנותן גשר ונותן שיום לנקודה על הרצף בין גבריות לנשיות. השם שנתנו להן "טומבוי", נתן שם לחוויה שלהן, שדרכו הן יכלו לעבד אותה. הוא נתן להן כרטיס כניסה למרחב לגיטימי של פעילות ותנועה. בשלב מאוחר יותר, כשהגיעו לתיכון, הן כבר יכלו ליצור לעצמן קטגוריה משלהן. למשל שחקנית שאומרת אני לא “אבו-גבר” אבל אני גם לא אישה לגמרי, אני כדורסלנית. במגרש מצפים ממנה ל- X, ובעולם בחוץ מצפים ל-Y , וכך אותה נערה יוצרת גשר בין שני העולמות.

4.מיניות- שיח על פלואידיות מינית וסולידריות נשית.-

שחקניות סיפרו כיצד בבית הספר מסתכלים על ביטויי מגדר והמיניות שלהן. שיש סטיגמה שכולן לסביות. הן עצמן שאלו אותי למה זה קורה? ולמה לדעתי יש לסביות בכדורסל? זהו שיח שחלקן לא אוהבות להעלות. חלקן רוצות להשתיק אותו. יש גם מאמנים ומאמנות שממש מתנגדים לזה ורואים את זה כתופעה שהם ממש מנסים לעצור בקבוצות שלהם באופן אקטיבי (לעשות שיחת קבוצה נגד זה, לא לשלוח למחנות אימונים שישנות יחד וכו'). בעיני זה שם בחוץ, וצריך להגיד את זה. כמעט כל המרואיינות חוו חוויה שהיא על הרצף הלסבי מתישהו בחייהן, וזה לא בהכרח אומר שהן עכשיו עם נשים או עם גברים, היו שם כמה מעברים הלוך חזור. יש שם פלואידיות מעניינת. כל אחת התייחסה לנושא טיפה אחרת.

שחקנית אחת , בת 16 , השתמשה בדימוי של “ארון בגדים” . יש לי ארון בגדים ואני רוצה להשתמש בכולו. אני פשוט יכול לעשות את זה." אני בטח אתחתן עם גבר ואביא ילדים. אבל עכשיו אני פשוט יכולה, אני מנסה. מה כל החיים אהיה אותו הדבר?” היא דיברה על מיניות בצורה פלואידית של רצף. בחוץ חושבים שאת או ככה או ככה, אבל זה לא נכון. היום היא בזוגיות עם גבר.שחקנית אחרת הגדירה עצמה בתוקף כסטרייטית, אבל ציינה איך השחקניות תמכו זו בזו בעזרת מגע פיזי. היא סיפרה על התקופות שהיא הייתה עם שחקניות אחרות בטורינירים או מחנות אימונים בחו”ל, ובמשך הרבה זמן כמעט ולא ראו חברים ומשפחה. כמעט ולא רואות בנים. “עוברים עלינו דברים. יש הפסדים ונצחונות, מאמן מכניס אותי לא מכניס אותי.” ואז היא מתארת את אחת הדרכים שלה להתמודד :

”אז אני וחברה שלי פשוט התחלנו להתנשק אחת עם השנייה. אנחנו כמו שאנחנו תומכות אחת בשנייה אחרי הפסדים. אז גם עכשיו. התנשקנו . זה לא אומר שאנחנו לסביות. תמכנו אחת בשנייה. היה לנו כייף.” במילים אחרות היא אמרה לי – מיניות זה לא דבר שהוא דיכוטומי. אנחנו פשוט הענקנו אחת לשנייה רשת תמיכה. וכמו שאנחנו מעניקות רשת תמיכה בדמות שיחה נפש, בסיטואציה הזו הענקנו רשת תמיכה בדמות מגע פיזי. וזה לא אומר עלינו כלום . ככה חווינו את זה.

השחקניות מגיל מאוד צעיר נלחמות נגד הרודנות הגברית שאומרת להן שזה לא סבבה שהן משחקות כדורסל ושהן ספורטאיות. והן עושות את זה למרות הכל. למרות שיקראו להן כך וכך בבית ספר, ולמרות שעוד לפני שהן עם נשים מספרים להן שהן לסביות. יש התמודדות שהיא אינטנסיבית בגיל ההתבגרות. ובעיני כל רשתות התמיכה האלה, בין אם היא מילולית ובין אם היא פיזית, זו אותה רשת תמיכה. זה למעשה הרצף שאני מדברת עליו. להיות בסיטואציה שבה הן כל הזמן קצת מחוץ לנורמה. אז הן משתמשות בכל הכלים העומדים לרשותן כדי לעבור את החוויה הזו ולצמוח ממנה. בין אם זה שיחת נפש ובין אם זה להתנשק אחת עם השנייה, או להרגיש קירבה, או לבטא את הסערה ההורמונלית שעוברת עליהן.

כלים למאמנים

1. להבין שגיוס של ילדות זה תהליך שונה ולהיות סבלניים לגבי זה

הרבה פעמים מאמנים שמגיעים לבית הספר לגייס שחקניות, יכולים להיות מתוסכלים מהעובדה שלא קל להביא את הבנות כמו להביא בנים. או שאם כבר הצליחו להביא אותן, אז יש הרבה אתגרים. הטיפ שלי הוא לא להתעצבן מזה שזה שונה. למרות שזה יכול להיות מעצבן שלמרות שאת/ה משקיע/ה את אותה השקעה, הפירות הם אחרים, הקצב הוא אחר, זמן הבשלות הוא אחר. חשוב להקשיב, להיות עם היד על הדופק ולהבין שהחוויה שהילדות חוות היא אחרת. להבין שהן זקוקות לזמן כדי לעשות את המשא ומתן בין הציפיות מהן במגרש, והציפיות שהן מצופות לעמוד בהן מחוץ למגרש. להבין שזה לא טוב יותר או פחות, מהר יותר או פחות, זה פשוט אחר. אחר שדורש מהמאמןת סקרנות, סבלנות, והכי חשוב הקשבה.

2. להבין את הפער ואת ההתמודדות של השחקניות

מאמנים צריכים להבין שבנות, בניגוד לבנים צריכות לגשר בין העולמות, וזה לוקח יותר זמן. זה פשוט תהליך שבנים לא צריכים לעשות, ושלב שבנות חייבות לעבור. הגברים לוקחים את הכדורסל ושמים את זה כמו תג, ובכל מקום שהם יסתובבו הם אומרים “אני שחקן כדורסל” , וזה רק נותן להם נקודות זכות. אצל נשים ,זה לא תמיד נותן להן נקודות זכות. הרבה פעמים זה אתגר. גם המעבר לשלב התחרותי יותר הוא לא חלק כמו אצל הבנים. והוא לא 100% מחמאה או וואו. גם כאן החוויה מורכבת יותר , כי זה מעמיק את הפער בין שני העולמות.

3. לתת לשחקניות תחושה של בית במגרש

עבור השחקניות המגרש זה בית בהרבה מובנים. צריך לחזק את התחושה הזו, כדי שהן תמיד ידעו שיש להן לאן לחזור. שהקבוצה היא בית שיחבק אותן .

מאמנים צריכים להבין שבנות, בניגוד לבנים צריכות לגשר בין העולמות, וזה לוקח יותר זמן. זה פשוט תהליך שבנים לא צריכים לעשות, ושלב שבנות חייבות לעבור. הגברים לוקחים את הכדורסל ושמים את זה כמו תג, ובכל מקום שהם יסתובבו הם אומרים “אני שחקן כדורסל” , וזה רק נותן להם נקודות זכות. אצל נשים ,זה לא תמיד נותן להן נקודות זכות.

4. לזכור שהן רוצות להיות שם

חשוב לזכור שהשחקניות חוות אתגר, אבל זה אתגר ראוי. חשוב לזכור את זה כי עובדה שהן נשארות שם. אני בלי הכדורסל לא יכולה, אני חצי בן אדם. הדרך של המאמן לעזור לה בתהליך הוא לתת לה תמיכה וזמן בתהליך.

5. לא לעשות השוואות

לא להיכנס למקומות של אה את ככה או ככה, הבנים ככה והבנות ככה. או “אם היית משקיעה כמו עם החברות שלך בתוך הכדורסל .... “

6. להקשיב ולעשות את ההתאמות

פעם בקבוצה ששיחקתי בה הגיע אלינו מאמן שכל החיים אימן גברים. הוא היה מאמן שראינו אותו צועק, מקלל שחקנים, בועט ובהם. ואז הוא בא אלינו והיה דובון אכפת לי. הוא לא היה רך יותר. הוא הגיע והצליח בצורה מטורפת. מקום ראשון בליגה, שחקניות מחוייבות, אוהבות מגיעות, חבל לכן על הזמן. הוא בא והוא הקשיב. הוא הבין שהוא לא יכול להיות כמו שהוא היה. הוא הבין שהוא צריך להתאים את עצמו. הוא לא הוריד סטנדרט, לא הוריד אינטנסיביות, לא הוריד ציפיות. אבל הוא הבין שבאימון הוא צריך לעשות יותר תחרויות קבוצתיות מאישיות כדי להגביר את הדרייב שלנו. אז הוא עשה את זה. הוא הבין שבמשחקים צרחות גמורות לא יעבדו. דברים שהם כאילו נשיים יותר אבל לא באמת. הוא הצליח ליצור קשר מסויים עם כל שחקנית. גם עם הבוגרות יותר, וגם עם הצעירות יותר אחר. הצליח לגעת בכל שחקנית ובנו כקבוצה, ולהביא אותנו להישגים.